פסק-דין בתיק ו"ע 22704-08-11

בפנינו ערר על החלטת המשיבה לפיה נדחתה תביעתו של העורר בטענת סף לאור העובדה שאינו עונה על הגדרת "נכה" לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: " חוק נכי רדיפות הנאצים"), היות והוא היה זכאי לתבוע את גרמניה לפי סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני והסכם השילומים לא מנע ממנו זאת ולכן אין לו זכות תביעה לפי החוק הישראלי.

מדובר כאמור בטענת סף וללא התייחסות לשאלת קיומן של עילות נרדפות לגופו של עניין.

המחלוקת בין הצדדים היא משפטית גרידא ונקודת המוצא היא כי כל העובדות הנטענות ע"י העורר נכונות.

העובדות שאינן במחלוקת:

1.                  העורר נולד בגרמניה בשנת 1937 וישב בה שהיית קבע בתקופת השואה ועזב אותה לאחריה.

2.                  העורר הגיש תביעה לגרמניה על פי חוק הפיצויים הגרמני בתחילת שנות ה-60,ביקש את הפסקת הטיפול בבקשתו וכאשר ביקש לחדשה נדחה ע"י רשויות גרמניה.

3.                  העורר הוכר ע"י קרן סעיף 2 ומקבל ממנה קצבה.

טענות העורר:

העורר טוען כי הוריו ז"ל הגישו בעבורו תביעה לגרמניה שהתמקדה בבעיות בריאות שונות ברם היות ושירת בצה"ל ונאמר לו בשעתו שקביעת נכות עלולה לפגוע בשירותו הצבאי,ביקש באמצעות בא כוחו דאז להפסיק את תביעתו,צעד שגם העורר מבין היום בדיעבד ועל פי גרסתו,היה שגוי.

לגופו של עניין לא התמודד העורר עם הסוגיה המשפטית ולא העלה טיעון מדוע החלטת הדחייה שגויה.

אין לבוא בטענות לעורר שכן מדובר בסוגיה סבוכה וספציפית שמקורותיה לא תמיד מוכרים לכלל הציבור.

טענות המשיבה:

ב"כ המשיבה טענה שהעובדה שהעורר נולד לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה וישב בה ישיבת קבע (ולמעשה עד תום המלחמה) מביאה למסקנה שסעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני חל עליו והסכם השילומים לא חל לגביו ולא מנע ממנו הגשת תביעה לגרמניה.

דיון

בפנינו הוצגו תכתובות בשפה הגרמנית שהוחלפו עם רשויות גרמניה מתחילת שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת. ביקשנו מהמשיבה לבצע תרגום של התכתובות וכזה אכן הוגש לנו,אנו מצידנו פעלנו לקבלת תרגום חופשי של התכתובות וביצענו השוואה של שני התרגומים שביססה מסקנה כי התרגום שנמסר ע"י ב"כ המשיבה אכן משקף את התכתובות.

תכתובות אלו הינן בעלות משמעות שכן אם היה מתברר מהן שלעורר לא הייתה זכות תביעה כנגד גרמניה מלכתחילה כלומר סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני לא היה חל עליו,ניתן היה לקבוע כי טענת המשיבה קורסת.

אלא שהמתכתובות עולה תמונה הפוכה,לעורר היתה זכות לתבוע את גרמניה,הוא בחר להגיש תביעה בגין נזקי גוף (תביעה מסוג B),נפתח לו תיק תביעה,הוא לא נדחה בגרמניה על הסף ולמעשה די בכך.

מהתכתובות עולה כי מי שהפסיק את התביעה היה העורר שביקש להמשיך בשירותו/עבודתו בצה"ל וחשש כי צה"ל יגלה שהוא סובל מבעיות רפואיות ומנכות וכן עולה כי כשפנה שוב בבקשה לחדש את התביעה נענה כי אין מאתרים את התיק וכי לא נראה שיש סיכוי לחדש את הטיפול בתיק נוכח הבקשה הקודמת להפסקתו.

הסכם השילומים שנחתם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה ביום 10 בספטמבר 1952, או כפי שמכונה "הסכם לוכסמבורג" (כתבי אמנה מס' 69 לשנת 1952 ), הסדיר את סוגיית תשלום התגמולים לנרדפי הנאצים.